את נזכרת בבוקר הזה ומיד דמעות מתחילות לזלוג מעיניך:
את אמא טרייה שקמה לעוד בוקר. תינוקת בת שבועיים בידייך. שיער סתור, חזה גדוש, פיג׳מה מוכתמת מחלב ופליטות. אלה הן החוויות המתישות של החיים החדשים שלך, לילות ללא שינה וטיפול בלתי פוסק בבתך.
רק שהבוקר דבר אחד היה שונה. הבוקר הזה הוא הבוקר הראשון מאז הלידה שבן הזוג שלך חוזר לעבודה. את יוצאת מהמיטה, ובעינייך עוקבת דקות ארוכות אחר בן זוגך, יוצא מהמקלחת, מתגלח, מתלבש בבגדים ריחניים ומגוהצים, נועל את נעליו. גל של חום עולה בבת אחת מכפות רגליך ועד לראשך.
צעקה חזקה בוקעת ממך, כאילו בלי שליטה: ״אתה הולך לעבודה ואני נשארת כאן! אני גם רוצה ללכת לעבודה! אני גם רוצה להתלבש! אני גם רוצה להתאפר!״ ופורצת בבכי תמרורים.
את בוכה על הכל; את בוכה על השינוי הגדול והמהיר שחווית, את בוכה על החיים הקודמים שהיו לך, כבעלת עסק מצליח עם לקוחות נחשבים, את בוכה על העייפות ששולטת לך בגוף, את בוכה על הבדידות הגדולה, על השדיים הכואבים, על העצמאות שאבדה לך, על הגוף החטוב שהיה לך לפני ההריון ואיננו עוד. את מביטה במראה ולא מזהה את עצמך.
בן הזוג מחבק ומנסה לנחם אותך. אתם יורדים יחד למטבח, ואחרי שהכין לך כוס קפה, הוא נפרד ממך ומהתינוקת לשלום ויוצא. השקט בבית מרגיש לך כמו רעש גדול. התינוקת נרדמה לך בידיים, ואת מניחה אותה בעריסה. כבר שעתיים שאת חייבת פיפי ולא מוצאת את ההזדמנות. את רצה לשירותים, כמה טיפות ברחו שנייה לפני שהספקת להתיישב. התפרים עוד שורפים.
את חוזרת לסלון, ומתחילה לחשב מה כדאי לעשות עכשיו לפני שהתינוקת תתעורר; הכיור מלא בכלים, את ערימת הכביסה בסלון את כבר לא מסוגלת לראות. פתאום את מרגישה את הבטן מקרקרת, ההנקות מעוררות אצלך רעב ממש גדול. את מחפשת איפה הנחת את כוס הקפה שהוא הכין לך, אולי תספיקי לשתות שלוק חמים.
את מתה להתקלח כדי להתרענן מהלילה, ותוך כדי גם נזכרת שיש לכן תור עוד שעה לטיפת חלב. את מחליטה לקרב את העריסה לחדר האמבטיה ולהתקלח מהר כשהתינוקת ישנה. אולי תחטפי איזה משהו לאכול אחר כך. על הקפה כבר ויתרת. נכנסת מהר למקלחת, ולפני שהספקת לסבן חצי רגל התינוקת מתעוררת ומתחילה לבכות. את נשטפת מהר בבהלה וממהרת להוציא את התינוקת מהעריסה, ולאסוף אותה אליך.
את יושבת עם המגבת להניק, ובודקת אם צריך להחליף חיתול. כחצי שעה תיארך ההנקה, ובזמן הזה את יושבת שם רעבה, עייפה, מבולבלת ועצובה.
גם היום, חמש שנים אחרי, את נזכרת בבוקר הזה ומיד דמעות מתחילות לזלוג מעיניך. בבוקר ההוא התחלת להבין שהפכת לאמא, שהחיים השתנו, שיש מישהי חשובה יותר ממך, שמכתיבה את לוחות הזמנים, שמשנה אותך ואת סדר העדיפויות שלך.
אבל היום את יודעת שאת לא צריכה לעבור את זה לבד. כדולה פוסט-פארטום, תומכת לאחר לידה, התפקיד שלי הוא להעניק לך מעטפת של ידע, בטחון וסיוע בהתמודדות עם האתגרים שתקופת ההורות הראשונית מביאה עמה. אני פוגשת אותך בביתך, במטרה לראות אותך, להקשיב לך, לייעץ לך, לנחם אותך ולתמוך בך. לא סתם אומרים ש״צריך כפר שלם לגדל ילד״, את לא צריכה לעבור את זה לבד.
