אני תמר שיין-פז, בת הזוג של סער ואמא של ליל. אני דולה אחרי לידה, מלווה ותומכת באמהות ומשפחות אחרי הלידה ובמהלך השנה הראשונה לאחריה.
בהכשרתי אני אנתרופולוגית המתמחה בתרבות יפן, בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב. מגיל צעיר יפן ריתקה אותי, ועד היום היא חלק גדול מאד מהלב שלי. בנוסף, אני אוהבת ומסתקרנת מנשים ואנשים, ותמיד שמחה להקשיב למה שיש להם לספר על עצמם. החוזקות שלי הן הקשבה והכלה, ארגון וסדר. היכולת להיות אוזן קשבת, יד מלטפת וכתף תומכת.
מסע האמהות שלי החל בקלות יחסית, ההריון היה כיפי, וחשתי הרבה ציפייה והתרגשות. למרות שהלידה הטבעית אליה התכוננתי הסתבכה למדי, חזרנו הביתה מאושרים ומרוגשים להתחיל את חיינו החדשים כמשפחה. מחוץ לבועה החמימה שהתחלנו ליצור החלו שמועות הזויות על מגפה עולמית, וכמה ימים מאוחר יותר נכנסנו בעל כורחנו למציאות חדשה ומאתגרת מאין כמוה, של סגר, ריחוק והיסטריה. הביקורים של החברים והמשפחה להם חיכינו לא התאפשרו, קופסאות האוכל שהיו אמורות להזין ולנחם לא הגיעו, וחרדה קיומית אפפה אותי: הילד שלי רק הגיע לעולם, לתוך מגפה שמאיימת לחסל את החיים כפי שהכרנו אותם עד היום. כל הפנטזיות של חופשת הלידה בבתי קפה עם חברות נמוגו, והבדידות היתה מאד נוכחת בחיינו.
ובעיקר, בער בי כעס גדול על כך שלא ידעתי מספיק לקראת מה אני הולכת. ללידה התכוננתי חודשים ארוכים, אך לא חשבתי על החיים שאחרי הלידה, על האימהות. כעסתי שלא סיפרו לי על הקושי, העצב, הכאבים, וכל האתגרים שחוויתי. משום שאני מטבעי אשה חוקרת וסקרנית, לא הפסקתי לקרוא על ההתפתחות של התינוק שלי, על שינה, הנקה, וכל הדברים שהטרידו אותי וסיקרנו אותי. נעזרתי במידע הרב שמצאתי אונליין ובספרים, והתחלתי לגבש לעצמי את המשנה ההורית שלי. אבל כל זה לא עזר להפיג את תחושת הבדידות הקשה ואת החרדות הרבות שתקפו אותי. חשתי שאני כמהה לחיבוק נשי, לאוזן קשבת ולדמות סמכותית שתעזור לי לסנן רעשי רקע ותחזיר לי את הביטחון בעצמי. שם נולד הרעיון לעשות זאת בעצמי ולהיות שם עבור אמהות אחרות.
